פסק-דין בתיק ע"א 3553/02

כב' השופט ד"ר קובי ורדי:

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט מוקי לנדמן) מיום 18/9/02 בת.א. 39606/01 בו נדחתה על הסף התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המערערת בשל קבלת טענת התיישנות.

            המחלוקות

1.         המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בפרשנות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") ממתי יש למנות את מירוץ תקופת ההתיישנות של ה-3 שנים, האם מקרות האירוע המבוטח או שמא ממועד הכפירה של חברת הביטוח בתשלום וכן האם יש מקום להארכת תקופת ההתיישנות עקב סעיפים 4 ו-9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות) ועקב חוסר תום לב מצד המשיבה.

יש לציין שהצדדים הסכימו על הגשת סיכומים בכתב, לא הגישו עיקרי טיעון ולא טענו בעל-פה.

דיון

2.         לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובמסמכים שבתיק לטעמי יש לדחות את הערעור.

לפי סעיף 31 לחוק "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

הפרשנות העולה מהסעיף הנ"ל ומהפסיקה לגבי תחילת מירוץ ההתיישנות הינה מיום קרות מקרה הביטוח (ע"א 3812/91 גרייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3), 441).

פרשנות בענייני ביטוח לא תפעל תמיד באופן מצמצם או מרחיב או תמיד לטובת המבוטח ויש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו ותכליתו [ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ פ"ד נו(3), 345).

לא ניתן להתעלם מכך שהמערערת אינה אדם פרטי אלא עיריה שמלווה ביעוץ משפטי ובעורכי דין שאף שלחו מכתבי התראה למשיבה כבר ב-98' ו-99' לתשלום החוב וכבר אז ידעו שהמשיבה לא נענית לתביעותיהם ולמרות זאת לא הגישו כנגדה תביעות והמתינו עד ל"שעת הכושר" שהגיעה בדמות תביעה של המשיבה ע"ס 1,488 ש"ח ואז ניסו לרפא את מחדלם (או את ויתורם) לאי הגשת תביעות נגד המשיבה באמצעות הגשת תביעה שכנגד ונסיון לעקוף את טענת ההתיישנות.

יש לציין, שהמגמה של צמצום תקופת ההתיישנות באה לידי ביטוי בהצעת הקודקס האזרחי החדש בו מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות מ-7 שנים ל-4 שנים כשמירוץ ההתיישנות יתחיל ביום שבו נוצרה התביעה (בדומה למצב היום שהמירוץ מתחיל ממועד קרות מקרה הביטוח, ראה סעיף 5 וסעיף 10 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004).

המערערת מנסה להסתמך לצורך דחיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות על מסמך מיום 15/3/00 וזאת באופן לא ראוי.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטענה טענת המשיבה שיש לדחות את התביעה שכנגד על הסף עקב טענת התיישנות לאור סעיף 31 לחוק והנה, בכתב התשובה לכתב ההגנה בתביעה שכנגד השיבה המערערת על טענת ההתיישנות וטענה שיש לדחותה ובהתייחס לטענה לגבי סעיף 9 לחוק ההתיישנות טענה המערערת שההודאה בקיומה של הזכות המפסיקה את מירוץ ההתיישנות קמה מהאמור בסעיפים 2.5-2.3 ו-2.7 לכתב ההגנה מטעם המשיבה לתביעה שכנגד.

דהיינו, הטענה של המערערת בכתבי הטענות שהם אלו הקובעים ומגדירים את חזית המריבה התמקדה והצטמצמה אך ורק בכך שהמשיבה הודתה בחבותה ולא הועלתה כלל הטענה המסתמכת על מכתב המשיבה מיום 15/3/00, מכתב שצורף בפעם הראשונה לסיכומי המערערת, לא מהווה חלק מכתבי הטענות והמסמכים שצורפו להם ולא היה מקום לצרפו בשלב הגשת הסיכומים שיועדו ויוחדו להכרעה בשאלות המשפטיות ולכן אין מקום להסתמך על המכתב הנ"ל לצורך דחיית מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

הטענות שהמערערת העלתה בכתבי בי-דין כמהוות הודאה בזכות של המשיבה, בסעיפים 2.5 - 2.3 ו-2.7 לכתב ההגנה מטעם המשיבה לתביעה שכנגד לא מהוות הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכן טענת ההתיישנות נטענה במפורש ובאופן ברור כטענה מקדמית עיקרית שבגינה מבוקש לדחות את התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות והטענות הנ"ל מועלות לחלופין ולשם הזהירות בלבד (וגם בהם אין הודאה בזכות). כנ"ל לגבי האמור בתצהיר המשיבה, שגם הוא עומד בתוקף על טענת ההתיישנות והפירוט לגבי התשלום שבוצע וקוזז לגבי חלק מהתביעות בלבד שאינו מהווה גם הודאה בחוב ומועלה כטענה חלופית בלבד.

לא ניתן להתעלם מההגדרה של "הודאה" בסעיף 9 לחוק ההתיישנות "למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות" ובמקרה דנן לא היתה כלל הודאה ובכל מקרה נאמר שזו טענה חלופית לטענת ההתיישנות שצריכה לסלק את התביעה על הסף.

בנוסף ומעבר לצורך, המצהיר מטעם המערערת אף הצהיר בתצהירו בסעיף 20 (נספח ה' לסכומי המשיבה) שהמערערת פנתה פעמים רבות למשיבה בדרישה לתשלום החוב אך החוב לא שולם וצירף אף את מסמכי הדרישה של החוב על-ידי עורכי הדין של המערערת (נספחים ו' וז' לסיכומי המשיב) המצביעים על דרישת החוב עקב סירוב המשיבה להסדיר את התביעות הפתוחות כשהמערערת מציינת במכתבים אלו שנכתבו ב-24/11/98 ו-6/6/99 שהמשיבה נדרשת לסלק את חובה תוך 14 יום מהמכתב ושהמערערת הורתה לעורכי דינה להגיש תביעות נגד המשיבה במידה ולא יוסדר החוב תוך 14 יום מהמכתבים.

והנה, למרות שחלפו שנים ממועד המכתבים הנ"ל לא הוגשו תביעות על-ידי המערערת ש"קפצה על ההזדמנות" שנקרתה בדרכה בדמות תביעה של המשיבה לגבי פוליסת ביטוח אחת בגין השתתפות עצמית של 1,440 ש"ח וניסתה להגיש בתביעה שכנגד את כל תביעותיה, תוך נסיון לעקוף את טענת ההתיישנות באמצעות סעיפים 4 ו-9 לחוק ההתיישנות.